משנכנס אדר מרבים בקומדיות

העיקרון הקומי הבסיסי ביותר אולי נקרא- הפער. הטיב לתאר אותו הפילוסוף היהודי צרפתי הנודע הנרי ברגסון בספרו "הצחוק"

עיקרון הפער אומר כך: נגיד שנראה מישהו מחליק על בננה זה מצחיק. אבל אם נראה מלך מחליק על בננה זה מצחיק שבעתיים. הפער בין היומרה שלו לבין הפאדיחה שלו יגביר את הצחוק. רוצים הוכחה? לפני כמה שנים ג'ורג' בוש נשיא ארה"ב דאז בא לבקר את חייליו בעיראק, הוא נכנס לבקר במסגר והסיר את נעליו, ואז ראו שיש לו חור בגרב. כל העולם צחק ולגלג על החור בגרב של נשיא ארה"ב.

אני ככהן יצא לי מידי פעם (אל תגלו

לאף אחד) שעליתי לדוכן עם חור בגרב. לא ראיתי שעשו מזה עניין, והסקתי מכך שאני לא נשיא ארה"ב...

הפער בין המעמד הגבוה לפאדיחה הקטנה הוא שגרם לצחוק וללעג.

עיקרון הפער גם עובד יפה בבדיחות מילוליות למשל: איש אחד נכנס לחנות של חומרי נקיון, שואל את המוכר- יש לך משהו נגד ג'וקים? המוכר: לא, למה? דווקא יצורים נחמדים...

הפער בין הצפייה לתשובה מייצר צחוק.

רוצים דוגמא יהודית? חכמי חלם! ישנו הסיפור הידוע שחכמי חלם התלבטו מאוד איך לרצף את המקווה שלהם. מצד אחד היו נסרים לא משוייפים שיכלו להיפצע מהם, מצד שני היו נסרים משוייפים שיכלו להחליק עליהם. דנו שישה ימים ושישה לילות ובסוף החליטו לשים נסר אחד כך ואת השני הפוך. לבסוף כשנכנסו לבית המרחץ גם נפצעו וגם החליקו.

רבות מבדיחות חכמי חלם עובדות על הפער שבין היומרה שלהם להיות חכמים מחוכמים לביו המסקנות שלהם שהן לא בדיוק....

ועכשיו לשאלת השאלות: האם יש הומור בתנ"ך? ובכן, כמובן שכן. אלא שהכלי האדיר הזה שמור בתנ"ך בידיהם של גדולי נביאנו ונגד הגרועים שבאוייבנו- עובדי האלילים.

אליהו הנביא מהתל בנביאי הבעל שקוראים לאלילם והוא לא עונה. הוא מציע להם לצעוק יותר חזק, אולי הוא נרדם...

אברהם אבינו שובר את כל הפסלים ומשאיר את המקל בידיו של הגדול ואומר שהוא שבר את כולם. ישעיהו הנביא לועג לאותו עובד אלילים שלפני רגע הכין מבול עץ פסל, חציו שרף באש ולחציו השני השתחווה- שוב פער בין הצהרת הכוונות- אליל שיושיע את האדם כביכול, לביו המעשים- בול עץ שלא יכל להושיע את עצמו.

אנו יודעים מה שאמרו חז"ל כל ליצנותא אסורה חוץ מליצנותא דעבודה זרה.

כמובן שאין הכוונה שאסור לספר בדיחה טובה, אלא הכוונה שהומור סרקאסטי מהסוג הבוטה הזה שמור לנביאנו וחכמינו, אנחנו נסתפק בסגנון הרך יותר של הרשל'ה וחכמי חלם. דרך אגב גם פילוסופי יוון הבחינו בין הומור רע- זה שלועג לאחרים ומנמיך אותם לבין הומור טוב- זה שמעלה חיוך ופותח לבבות.

בתורת החסידות מייחסים לצחוק תפקיד חשוב. עד כדי כך שמוסבר שבעצם כל העבודה שלנו בעולם הזה היא לגרום שחוק להקב"ה כביכול. ואיך גורמים שחוק? מביא בעל התניא בספרו ליקוטי תורה משל ממלך שמביאים לפניו ציפור המדברת. (תוכי בלשוננו וזה לא מקרה שיש כל כך הרבה בדיחות תוכים) מדוע משעשעים את המלך דווקא עם תוכי? הרי בסופו של דבר אדם מדבר יותר רהוט. התשובה היא: חידוש! תוכי מדבר זה חידוש! אדם מדבר זה לא חידוש. והנמשל: העבודה שלנו בעולם הזה. מלאך מתפלל זה לא חידוש- אדם מתפלל זה כן חידוש. (לא חסר בלבולים הסחות דעת בעולמנו, כידוע...)| אפשר לומר שאנו ה"תוכי" שעושה שעשועים למלך עליון כביכול.

וטוב...בסדר נכנעתי...אכתוב את אחת מבדיחות התוכים המוצלחות לסיום. איש אחד קנה תוכי. הבעייה שהתוכי הזה כל היום אמר לו יימח שמך! יימח שמך! האיש חזר למוכר בחנות ואמר לו מה עשית לי? התוכי הזה כל היום אומר יימח שמך! המוכר אמר לו אל תדאג, יש לי כאן תוכי דתי, קח אותו לשבוע הוא יחנך את התוכי הסורר. הגיע האיש לביתו שמח ובוטח עם התוכי הדתי, ומאז התוכי הסורר אומר יימח שמך, והתוכי הדתי צועק אמן!

וכדי לסיים בדבר טוב- נסיים בסיפור אדרי מחכמי חלם.

אחד מתלמידי החכמים של חלם קנה דג לכבוד שבת. ומכיוון שידיו היו עמוסות, ביד אחת סל עם חלות וביד השנייה הטלית ותפילין שלו, הכניס את הדג לתוך כיסו כשראשו כלפי מטה וזנבו כלפי מעלה. הדג שהרגיש לא בנוח סטר לחכם עם זנבו. חמתו של החכם בערה בו והוא זימן את מועצת חכמי חלם למען יערכו משפט לדג הסורר. כחמי חלם דנו והתחבטו ולבסוף החליטו שהפגיעה בת"ח חמורה מאוד, ולכן פסקו לדג עונש מוות בטביעה בנהר.

אדר שמח לכולנו.

שתי הודעות לאומה יש לי בסיום פוסט זה
ניתן להזמין הרצאות עם קומדיה וצחוק כולל דוגמאות מסרטים- מומלץ בחום על ידי התוכי. לגילאי 8-88 כולל סדנה והתנסות. טלפון

0523-930084

בקרוב יצא לאור כספר דיגיטלי ספרי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא. שהוא קובץ סיפורים קצרים שלוקח בקלות ובהומור את מלחמת התרבות המתרחשת במדינתנו בין חרדים לחילונים. למתעניינים בקרוב ייפתח אתר לטובת העניין. הספר יעלה באתר מנדלה מוכר ספרים. השולחים מייל התעניינות ל[email protected]

יקבלו שני סיפורים לדוגמא בחינם. ודרך אגב מכיוון שבבדיחות תוכי עסקינן אז היזהרו מחיקויים.